"לתקן את העולם פירושו לתקן את החינוך" / יאנוש קורצ'אק

כשאנו מזכירים את קורבנות השואה, יש נטיה לשים דגש על מותם ולהקדיש רק תשומת לב מועטה יחסית לחייהם טרם השואה. מי הם היו ? כיצד חיו ? על מה חלמו ? ממה התרגשו ? את התשובות לשאלות אלו קשה למצוא בטקסי הזיכרון א בהנצחה על גבי שמות לרחובות ולמוסדות ציבור.

ואילו השואה מגלמת למעשה רצח כפול. היא הרצח הפיזי, המשמיד את חיי האדם ואת עתידם האפשרי. והיא גם הרצח התרבותי – של רקמת החיים, הרעיונות, הנורמות, הערכים; מנהגים דתיים ותרבותיים שבתוכם חוו היהודים את חייהם. רקמה תרבותית זו, למרות שנגדעה, הינה בעלת הפוטנציאל של לידה מחדש, ככל שנאסוף את סימניה, נתעניין בהם ונקבל מהם השראה.
אין הכוונה ל"החזרת עטרה ליושנה" וגם לא לבנייה מחדש, של תרבות הנטועה בתוך זמן ומקום שונים משלנו, אלא לחיפוש של שורשים תרבותיים ואידיאים, היכולים להעשיר את חיינו, אם נעניק להם את ההזדמנות לכך. כיצד נוכל להפוך את דרכו ופועלו של אדם, שניסה להטביע חותמו בעולם, כדוגמת יאנוש קורצ'אק, לזכרון חי ?
ראשית, עלינו לזנוח את הנטיה להתרכז במותו בזמן השואה ובחייו בגטו, ולהכיר את ארבעים שנות יצירתו והגותו שקדמו להם...

את המאמר המלא ניתן לקרוא בבלוג של ארז רביב.

את המאמר בגרסא האנגלית, ניתן למצוא כאן.


 

 

חזור להתחלה...