יאנוש קורצ'אק - תולדות חיים

 

תולדות חיים / יצחק פרליס

הנריק גולדשמיט (המוכר בשמו הספרותי – יאנוש קורצ'אק) נולד בווארשה. סבו מצד אביו, צבי הירש גולדשמיט, היה רופא בבית-חולים יהודי, משכיל עברי, ועסק גם בענייני ציבור בקהילתו. בנו יוזף (יוסף) – אבי קורצ'אק – היה עורך-דין, אשר פרסם את חיבוריו בענייני יהדות בשפה הפולנית. ואילו קורצ'אק עצמו, אשר נקרא על שם סבו צבי-הירש (הנריק), כבר קיבל חינוך פולני; עברית ויידיש לא ידע כלל. הוא לא היה מתבולל, שכן כבר נולד מבולל. אנו יודעים מעט מאוד על המשפחה מצד אמו. לפי סיפורו של קורצ'אק, היה אבי-סבו זגג וסוחר פרוות-ארנבות, אשר נדד בכפרים כל ימות השבוע וחזר לביתו רק בערבי שבתות וחגים.

לא במקרה בחר קורצ'אק ללמוד רפואה, שכן – כדבריו רצה לעזור לבני אדם, ובעיקר לחלשים שבהם, הסובלים מעוני ובדידות, לעזור במעשים ולא במלים.

כסטודנט היה פעיל במפלגות הסוציאליסטיות הפולניות, אך לאחר שהתוודע אל הפעילות הפוליטית פרש ממנה. הוא האמין בסוציאליזם רק ככל שהוא שואף לתיקון פגעי החברה הקיימת. לאחר תהיות רבות קבע לו כלל: "לתקן את העולם – פירושו לתקן את החינוך". לאמור, רק אדם טוב יותר מסוגל לבנות עולם צודק יותר. תקופה מסוימת בחייו עזב את בית ההורים והשתקע בפרבר של פועלים בווארשה, אשר היה שקוע בדלות ובורות. הוא לימד את בני הפרבר, וסייע במלוא יכולתו למקופחים שבהם.

לאחר שסיים את לימודי הרפואה (1904) והתמחה ברפואת ילדים, התחיל לעבוד בבית חולים יהודי לילדים. עד מהרה רכש עמדה מקצועית מכובדת ביותר. לפופולאריות שלו בווארשה הוסיפה הופעת ספרו "ילד הטרקלין", שבו עימת את אורח החיים של החברה הבורגנית, על הצביעות והשקרים המוסכמים השולטים בה, עם העוני המצוקה והמציאות המייאשת של השכבה בפרברי הדלות של וארשה.

במלחמת רוסיה – יפן (1904) גויס קורצ'אק לצבא הרוסי כרופא צבאי. בחזית הספיק לראות את כל הסבל והעוול שבמלחמה, ובפרוץ המהפכה (1905), כאשר הצטרפו פיקודיו לאחר שובם הביתה מהמלחמה, אל שורות המהפכנים והעלו את רופאם הנערץ על דוכן הנואמים, זכו לשמוע מפיו מלים ספורות בלבד: "אין טעם לעשות מהפכות ללא מחשבה תחילה על הילד."

לאחר שעבד שנים אחדות בבית- החולים, יצא קורצ'אק להשלים את השכלתו הרפואית בברלין, בפאריס ובלונדון. יותר ויותר התחיל להבין את הילד החולה, להעריך את כוחות הנפש שהוא מגלה במאבקו עם חולשותיו הגופניות ואת "הצורה המכובדת והנבונה שבה הוא יודע למות". הסתכלויותיו אלו הולידו בו את הרצון להכיר מקרוב את הילדים כעדה, ללמוד את אורחות-חייהם ואת מערכת היחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין עולם המבוגרים. וכך התחיל, בד-בבד עם עבודתו כרופא בבית החולים, לצאת בימות הקיץ כמדריך בקייטנות לילדים יהודים ולילדים פולנים. בקייטנות היה קורצ'אק מעורב בחיי הילדים, ומצא את עצמו פתוח לפניהם כשווה עם שווים. חוויותיו וניסיונותיו מתקופה זו (סוף העשור הראשון של המאה) מצאו ביטויים בספרו מושקים, יוסקים, שרולים.

בעבודתו בבית החולים ובקייטנות הכיר את ילדי ישראל כיחידים וכעדה והתוודע אל קיפוחם הכפול, שכן לגבי חלק מהם עוד היה באותה תקופה ה"מה יפה אילן זה" בבחינת חטא, ורובם לא יכלו לצאת אל מחוץ לתחומי הרחובות היהודיים אל מרחבי-השדות בשל הפחד מפני שכניהם.

עניינו בילד, ובמיוחד בילד היתום, הניע אותו לקשור קשרים עם בעלי האמצעים מקרב חוגי האינטליגנציה, למען הקמת בית יתומים לילדים יהודים. בשנת 1912 הוקם בית היתומים, הבנוי לתפארת ברח' קרוכמאלנה שבווארשה, שלא עזב אותו מיום הקמתו ועד יום מותו. עם הקמת בית היתומים פרש מעבודתו בבית החולים. בית היתומים ברחוב קרוכמאלנה היה לו לסדנה, שבה פיתח והגשים את שיטתו המיוחדת בחינוך פנימייתי ואת ניסיונותיו בהקמת הנהלה עצמית של הילדים. בעבודתו החינוכית ליוותה את קורצ'אק בכל הדרך סטפה וילצ'ינסקה – מחנכת רבת-כוח בעשייה ובהגשמת רעיונותיו הפדגוגיים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) גויס קורצ'אק בשנית, כרופא צבאי לצבא הרוסי, למשך ארבע שנים. בתוך בולמוס הרצח שתקף את העולם, בקלחת הרותחת של שינויי גבולות ומשטרים מלווים בשפך דם, שהעולם לא ידע כמותה – בחניות בדרכים ובהפסקות שבין חבישת חיילים פצועים וגוססים – כתב את יצירתו החשובה ביותר, כיצד לאהוב ילדים, שכולה היפוכה של מציאות זו, שכן חדורה היא אהבת-הילד ואהבת-האדם, ובתכנה היא מסבירה את השקפתו, את שיטתו ואת מעשהו הפדגוגי.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (1939-1918), ובעיקר במחצית הראשונה, פעל קורצ'אק הרבה ב"בית היתומים" היהודי, ובמוסד מקביל שהקים למען ילדים פולנים ("ביתנו"). כן היתה זו תקופה פוריה בפעילותו הפדגוגית והספרותית. כחידוש רב ומקורי ביותר חייבים אנו לציין גם את יסודו של עיתון ילדים ונוער "הסקירה הקטנה" ("מאלי פשגלונד") בשפה הפולנית, שראשיתו בסוף 1926 וסוף קיומו – עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. כותביו, כתביו ומנהליו היו ילדים ובני נוער.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם גברה האנטישמיות בפולין, וגם קורצ'אק, אף שהיה פדגוג וסופר בעל מוניטין, נפגע על-ידה. באותה תקופה שמע לראשונה על ארץ-ישראל מפי שליחיה ומפי חניכיו שהספיקו לעלות לארץ ולהתיישב בה. ארץ-ישראל עוררה בו סקרנות רבה. שני ביקוריו בה (ב-1934 וב-1936) הטביעו בחייו את חותמם יותר מכל מאורע אחר. "כל קורא הבא משם הוא חוויה בשבילי" – הוא כתב לידידיו. ובמקום אחר, בשנת 1936, הוא רשם את הדברים הבאים: "בארץ-ישראל יש לראות את הניסיון להשיב לתחייה את הארץ, את השפה, את האדם, את גורלו ואמונתו. – על הכל שלט הרעיון: 'שום איש, אף לא אחד מאבותי, אני הראשון זכיתי והגעתי לכך' המשאלה, שמדי שנה בשנה חוזרים עליה בתפילה: 'לשנה הבאה בירושלים' – מתקיימת. כאן גבול הגלות, השיבה לאחר אלפיים שנות נדודים ורדיפות. זכיתי והגעתי לכך". בביקוריו בארץ חי ועבד בעין-חרוד. רוב ביקוריו היו בהתיישבות העובדת, בקיבוצים, במושבים ובירושלים.

פגישותיו עם הארץ קירבו אותו ליהדות וליהודים. בשנת 1935, לאחר ביקורו הראשון בארץ, הצטרף כחבר- להנהלת הסוכנות היהודית, ולאחר ביקורו השני ב1936- התחיל לסייר בעיירות פולין ולהרצות על ארץ-ישראל. באותה תקופה התקרב לתנועות הנוער החלוציות בפולין, הרצה בסמינרים למדריכים שלהן, ואף התחיל בפרסום סיפורים שנושאם הוא הילד היהודי בגולה, ארץ ישראל והקיבוץ, ילדי התנ"ך וכו'. את רוב סיפוריו פרסם בעיתון הנוער החלוצי "החלוץ הצעיר" וב"ספריה הארץ-ישראלית" של הקרן-הקיימת-לישראל בווארשה.

את הכמיהה לעלות לארץ ולהתיישב בה נשא בלבו עד יום פרוץ המלחמה, והיא ליוותה אותו גם בגטו. הוא חש באסון שעומד ההיטלריזם להמיט על אירופה. עוד בשנת 1930 כתב את מחזהו "סנאט המטורפים", המתאר את הזוועה הנאצית (המחזה הוצג שנה לאחר מכן על בימת התיאטרון "אתנאום" בווארשה).

פגישותיו עם הארץ קירבו אותו ליהדות וליהודים. בשנת 1935, לאחר ביקורו הראשון בארץ, הצטרף כחבר- להנהלת הסוכנות היהודית, ולאחר ביקורו השני ב1936- התחיל לסייר בעיירות פולין ולהרצות על ארץ-ישראל. באותה תקופה התקרב לתנועות הנוער החלוציות בפולין, הרצה בסמינרים למדריכים שלהן, ואף התחיל בפרסום סיפורים שנושאם הוא הילד היהודי בגולה, ארץ ישראל והקיבוץ, ילדי התנ"ך וכו'. את רוב סיפוריו פרסם בעיתון הנוער החלוצי "החלוץ הצעיר" וב"ספריה הארץ-ישראלית" של הקרן-הקיימת-לישראל בווארשה.

את הכמיהה לעלות לארץ ולהתיישב בה נשא בלבו עד יום פרוץ המלחמה, והיא ליוותה אותו גם בגטו. הוא חש באסון שעומד ההיטלריזם להמיט על אירופה. עוד בשנת 1930 כתב את מחזהו "סנאט המטורפים", המתאר את הזוועה הנאצית (המחזה הוצג שנה לאחר מכן על בימת התיאטרון "אתנאום" בווארשה).

את עלייתו לארץ דחה מיום ליום. הוא היסס. הוא נרתע מפני עזיבת ילדיו בבית היתומים, הוא ראה בכך עריקה, ואולי אף מעילה בתפקיד שהגורל הטיל עליו.

וכך נשאר בגטו. בגטו היה אישיות מוכרת, ולמרות גלי האנטישמיות שהציפו את פולין לאחר הכיבוש הנאצי הציעו לו אחדים מידידיו הפולניים חסות ומסתור מעבר לחומות הגטו, אך הוא סירב. הוא לא רצה לעזוב את בני עמו, שכן ראה את עצמו כיהודי, שותף לגורלם. הוא לא ראה גם אפשרות להפקיר את מאתיים יתומיו, שעצם קיומם הפיסי היה תלוי בו. היה זה בניגוד למצפונו. חולה, רצוץ וכורע תחת עול הדאגה, לא נכנע. שליחיי ידידיו שהגיעו אליו מהצד הארי ובידם תעודות לשם הוצאתו מהגטו חזרו כלעומת שבאו. ככל הידוע לנו היתה זאת גם תשובתו למפקד הגרמני שהציע להפרידו מילדיו ולשחררו מהגירוש לטרבלינקה. הוא הלך לקרונות יחד עם כל צוות המחנכים ו200- ילדיו, וכמוהו נהגו גם רוב המחנכים של הפנימיות ובתי-היתומים בגטו.

כך נעשה קורצ'אק לדמות אגדית, שבחייו ובמותו פרץ והפר את כל המקובלות.

נכדו של המשכיל העברי ונינו של הזגג היהודי הנודד בכפרים, שהתגאה בעצם המחשבה שאחד מאבות-אבותיו היה אולי בין הלוחמים המכבים – בחר את דרכו, בגוננו על מאתיים ילדיו, אל תאי הגזים.

 

אנדרטה לזכר קורצ'אק בורשה

חזור להתחלה...